בריכת הריפוי המקודשת (מכתבים ממהות) 

שלום לך שיר יקרה

אין כמעט יום שאיני מבקרת ביער, עוברת חוצה את הגבעה ומשם אל האגם, שם מאחורי הסלעים הבריכה הקטנה הנסתרת, הבריכה שהיא המקום השקט של הריפוי.
בדרך אני פוגשת לפעמים בעלי חיים, הם מביאי המסרים.

כשהייתי קטנה, סבתא שלי סיפרה לי סיפור על שתי קרפדות שקפצו לתוך כד של שמנת. אחת נלחמה ונלחמה, שחתה, עד שהתעייפה, ויתרה וטבעה. הקרפדה השניה לא ויתרה, היא המשיכה לשחות בשארית כוחותיה, עוד סיבוב ועוד סיבוב ועם כל סיבוב שלה חבצה את השמנת עד שנהפכה לחמאה וכך עלתה על גוש החמאה וקפצה החוצה.
המילה התמדה נחרתה בתוכי מאז ילדותי אבל היום אני מבינה את מלוא העוצמה שבה.
והתמדה, במה - בעשייה - באיזה עשייה ולמה - ואיך ?
מי שואל את השאלות - מה שואל את השאלות ?
אני ממשיכה ומתמידה לעשות את הדברים שאני מאמינה שהם חשובים למסע שלי.
כמעט כל יום אני מבקרת במקום המקודש, ליד האגם, מאחורי הסלעים שם נמצאת בריכת הריפוי המקודשת.
לפעמים אני שואלת ומקבלת תשובות, לפעמים אני מקשיבה ואיני שומעת תשובות, לפעמים אני מקשיבה ושוכחת ולפעמים אני שומעת ורק אחרי זמן רב אני מבינה. הדבר שעוזר לי להתמיד הוא זכרון ההבטחה. לכל אחד ההבטחה שלו, החוזה שלו. הוא שלו ורק שלו כמו טביעת אצבע.
עכשו אתאר לך שיר היקרה את המסע הזה, הוא אינו סודי, הוא ניתן לשיתוף וכל אחד יכול לעשות את המסע הזה בעצמו ואפילו פעם אחת בשבוע ולא כל יום, חשובה ההתמדה, זו מילת המפתח.
אני לבושה בגלימה הארוכה הכסופה, פוסעת בשביל ביער. הדרך מתפתלת בין העצים ואני נושמת את האויר הצלול החי שומעת את היער נושם איתי. מרחוק ציוץ של ציפורים אי שם גבוה בצמרות העצים.
צעד אחר צעד אני מתקדמת בשביל שמתרחב עכשו והינו ישר כך שאני יכולה לראות את סיומו ומבחינה כבר בשמיים זרועי הכוכבים שנראים כמו קטיפה סגולה כהה משובצת ביהלומים. הלילה אין ירח בשמיים ובכל זאת למרות החשיכה יש מין בהירות שאיני יכולה להסביר או להבין ואני מתקדמת כאילו משהו בתוכי מתבונן ומאפשר לבהירות זו להתקיים.
עכשו אני מחוץ ליער מתקדמת ועולה על הגבעה לעבר הסלעים שם אני מבחינה באיילה/עופרה שמציצה אלי ואנחנו מתבוננות אחת בעיני השניה ואז היא נעלמת. אני יודעת שהאיילה מביאה מסר עבורי ואני מתייקת אותה בזכרוני.
אני ערה לכך שביער לא פגשתי הפעם בחיה כלשהיא.
בהמשך דרכי אני עוברת ליד האגם והוא נראה אפל וכמו נם.
עיני שרגילות לחשכה מבחינות בחבצלות הזוהרות השטות על פני המים הכהים. אני נמשכת לשבת מעט ליד האגם אבל יודעת שהישיבה לידו גורמת לי להיות מנומנמת ולהרדם ואני רוצה לשמור על ערנותי ולהגיע לבריכת הריפוי.
בעיקול הדרך שוב קבוצת סלעים וצמחיה עבותה, כן, הגעתי אל בריכת המים הקטנה עם המפל הקסום ופכפוך המים מברך אותי בשמחה, אני מבחינה בנחש קטן שהחליק וחמק בין הסלעים.
הבריכה חלקה ללא פרחים או צמחיה שצפים על פניה במקומם משתקפים כוכבי היהלומים במראה השקטה הכהה.
אני מסירה את הגלימה הכסופה ולאט נכנסת למים, הם נעימים וחמימים ואני חשה את אנרגית הריפוי שבמי הבריכה מחלחלת אל כל תא בגופי, צוללת פנימה אל השקט, אל הדממה ומתחדשת. בתוך השקט אני מוותרת על כל היש והאין בחיי.
כאשר אני עולה ויוצאת מין הבריכה, גלימת הכסף שאני עוטה שוב מייבשת את גופי ועוטפת אותי במין מעטה הגנה. בכל ביקור בבריכה כאשר אני יוצאת, אני שולחת מחשבת תודה אל הישויות העוזרות אשר יצרו את המקום הזה.
עכשו אני חוזרת, עוברת ליד האגם וחוצה את המעבר ליד הסלעים, עולה ויורדת בעברה השני של הגבעה היישר אל היער, לאט לאט אל השביל הישר, אחר כך מתפתל מעט בין העצים והנה אני עומדת ליד העץ הגדול, העתיק שגזעו חלול בחלקו. כאן בתוך הגזע, ביתי.
אני נכנסת רגועה, עייפה מעט מהדרך ומשתרעת על המזרון הפשוט והנוח שממתין לי .
בחלומי, על ענף עץ יושב ינשוף כחול ושומר עלי.

לכל אחד, שיר, הדרך שלו, היער שלו, הבריכה והמסרים שהוא מקבל. ההתמדה והאמונה במסע הם קרן האור שמאפשרת לנו להתקדם בשביל.
אני שומעת אותך מזכירה לי לתת לך הסבר על מסרי החיות
ואכן לא שכחתי ואני מוסיפה זאת כאן.

האיילה/עופרה מביאה מסר של עדינות וחמלה ומזכירה לי שהדרך אל המהות, הרוח, פתוחה ואנו יכולים לעבור בה בלי להרגיש את שדי הפחד בתוכנו ולהתקדם במסע.
הסיפור של האיילה בתרבות האינדיאנית מספר על האיילה ששמעה את הרוח הגדולה קוראת לה ויצאה אליה, אלא שבדרך היה שד שלא נתן לעבור כי הוא לא רצה שבני האדם יהיו בתקשורת עם הרוח הגדולה והוא הפחיד את כל מי שניסה לעבור ואכן כל מי שהיה מגיע היה נמלט באימה או מת מפחד. אולם האיילה הסתכלה בשד ואמרה לו בעדינות: תן לי לעבור בבקשה. היא לא נבהלה מכל האש והעשן והשאגות והמשיכה בשקט לבקש. השד פשוט לא עמד בגודש של החמלה, העדינות והאהבה שזרמו מהאיילה והוא התמוסס ונעלם.
על הנחש אין לי סיפור, כרגע לספר, אביא לך את מהות מסר הריפוי שלו שהיא סגולת ההתמרה. השלת העור הישן והיוולדות חדשה, התזכורת שאפשר לחוות חוויות מסויימות כרעל או להתמיר אותן ולהפוך אותן לאנרגית ריפוי.
והינשוף, הינשוף היה המלווה של אתנה, אלת החכמה. הוא ניצב על כתפה וגילה לה את האמת שאינה נראת לעין.
הינשוף יכול לראות את שנסתר מעיני אחרים. הוא מביא את המסר של ההתבוננות השקטה והאינטואיטבית ומזמין לתת תשומת לב לאותות ולסימנים.
מברכת אותך בהערכה
מהות